פרחי באך והמודעות העצמית שלנו

כל תכונות האופי האפשריות קיימות בתוכנו. כולן. הן אינן משתנות. אדם נולד עם אופי מסוים, עליו מתלבשים ניסיון חיים, תסכולים, טראומות, פחדים וכו', שהופכים להיות חלק מאיתנו, ומשפיעים בבחירת המקצוע שלנו, החברים שלנו. כל תכונה מגיעה לידי ביטוי בזמן המתאים לאדם, ובצורה שונה בין אדם לאדם.

חלק מהתכונות אנחנו מקבלים ואוהבים. הן נעימות לנו ומשרתות אותנו בקשרים החברתיים שלנו, מחבבות אותנו אותנו על החברה (כמו סבלנות ונחמדות). לחלקן אנחנו זקוקים על מנת לשרוד, כדי להגן על עצמנו מפגיעות וכאבים (כמו תוקפנות וקשיחות), ומחלקן אנחנו מתעלמים. התכונות שמשרתות אותנו – בקשרים החברתיים או בהגנה, הן או היוצאות כלפי חוץ. הן יוצרות תדמית מסוימת, המתגבשת בשנות ההתבגרות ומשתנה מעט במשך השנים, בהתאם לצרכים של כל אחד ולנסיבות חיינו. זהו "האני המוקרן" של האדם. האופי שהחברה חושבת שיש לנו.

האני המוקרן מוכתב ע"י הפרופורציות השונות בין התכונות הקיימות בנו, וכך גם סדרי העדיפויות שלנו בחיים. בד"כ התדמית שונה מהתכונות ה"אמיתיות" שלנו, מ"האני הפנימי". לעיתים לא נעים לנו להודות, בפני עצמנו אפילו, שאנחנו לא נחמדים ולא סבלניים. לעיתים אנחנו פוחדים לחשוף את החולשות, הפחדים, המצוקות ונקודות התורפה שלנו, שכן אנו עלולים להיפגע.

התכונות הנחשבות "רעות" התכונות שנחביא, הן, בד"כ, התכונות שאינן "חברתיות" – הן אינן נעימות לחברה, אינן מתחשבות בה, ומונעות קוים חברתי משותף.
אבל, כל מה ש"רע" הוא גם, בעצם, טבע האדם. עשרת הדיברות אוסרות עלינו לגנוב, לרצוח, לנאוף וכו'. אפשר לומר – מובן מאליו. מעשים לא מוסריים המפריעים לקיומה של חברה תקינה ויש לאסור עליהם. מדוע צריך להגיד לנו לא לעשות את הדברים הנ"ל אם הם כל כך מובנים מאליהם ? דברים שברור לנו שאסור, לא צריך לאסור עלינו.

האדם הוא יצור אגואיסטי מטבעו. ניתן לראות זאת אצל ילדים שטרם "חונכו" ותורבתו" – ילד שרוצה משחק או צעצוע מסוים פשוט גש ויקח אותו. לא ממש מעניין אותו אם ילד עכשיו משחק בו בדיוק כרגע. אם צריך, הוא יקח אותו בכוח, כמובן מאליו שאם הוא רוצה את הצעצוע, הצעצוע צריך להיות אצלו.
כמובן, שעל מנת לקיים חברה, צריך גבולות התנהגותיים ברורים. תרבות לא יכולה להתקיים אם יהיה תוהו ובוהו חברתי וכל אחד יעשה ככל העולה על רוחו.
לכן אנחנו מחונכים מגיל צעיר לשרוד בחברה. אנחנו לומדים, תוך נסיון חיים, כואב לעיתים, מה כדאי לנו לעשות ומה לא.

האופי שלנו הוא הקובע את יחסנו לדברים ויחסנו לדברים קובע את האופי שלנו.
הכוונה היא ששני ילדים יכולים לגדול באותה סביבה, ושניהם אינם מקבלים מספיק תשומת לב מהוריהם. מכיוון שתשומת לב ואהבה מההורים הכרחיים לקיומנו, הילדים יבחרו, באופן תת מודע, איך לקבל את תשומת הלב ויעשו הכל על מנת להשיג אותה. אחד יכול לבחור בדרך ההומור ולהפוך למצחיקן, והשני יכול לעזור ככל יכולתו, וידאג לכולם, וכך לדאוג לכך שתמיד יצטרכו אותו, או יהפוך למרדן שעושה בכוונה הפוך ממה שמצפים ממנו. כך או כך, כולנו נקבל את תשומת הלב לה אנו זקוקים.

ואיפה "האני האמיתי" בכל זה?
לעיתים הוא מופנם, והרבה פעמים הוא מודחק.
כשאנו מדחיקים תכונות, רצונות וצרכים, נוצר קונפליקט בין הרגש למוח. מי שמשלם את המחיר הוא הגוף, דרכו הרגש מודיע למוח שישנה בעיה שהוא מתעלם ממנה.
כאן באים לעזרתנו פרחי-באך !

פרחי-באך אינם עובדים נגד תופעות פיזיות אלא מלמדים את האדם להכיר תכונות מסוימות בתוכו ומעודדות אותו להכיר את עצמו. כאשר נפתרת הדילמה, נפתרות גם הבעיות הפיזיות.

כאשר אנו מתחילים להכיר את עצמנו, ישנו סדר מסוים, שונה מאדם לאדם, בו עולות התכונות לרמת המודעות, וזה תלוי במצב העכשווי של האדם. כשעולה גילוי של תכונה למודעות, הוא עולה ברבדים – קודם מה שהכי קרוב לפני השטח ואח"כ מה שמתחת, עמוק יותר, קרוב יותר לתת ההכרה. ככה אנחנו לומדים את עצמנו.
כאשר לוקחים פרחי-באך, עולות התכונות שבד"כ אנו רואים לשלילה, אך בעצם צריך ללמוד להסתדר איתן. כל תכונה אפשר להפוך לפן החיובי שלה. התכונות שאינן אהובות עלינו ושמציקות לנו הן, בעצם, מה שחסר לנו, מה שאנחנו עדיין לא מכירים, חולשות שאנו מתמודדים איתן ולומדים אותן.

פרחי באך עובדים בשני רבדים
העלאת מודעות באדם לתכונת אופי משמעותית שיש לו. כשהמודעות מתעוררת האדם מסוגל לראות היכן הוא נמצא, להפיק מהתכונה הנאה ולהשתמש בצד החיובי שלה.
הרובד השני הוא הרמה הזמנית – תכונה מסוימת, שבתקופה זו של החיים עולה על פני השטח, בגלל מצב שהאדם נמצא בו.
התגובה לפרחים, הרבה פעמים, אינה "חיובית" – אדם נתקל בתכונה עצמית שהוא לא אוהב, אך תמיד במידה שהוא יכול להתמודד עימה. אחרי מספר ימים עד מספר שבועות היחס למצבים, ארועים, רגשות וכו' משתנה.
השימוש בפרחי-באך מביא את האדם למודעות לעצמו.
מה יכול להיות רע בזה?